220 | אני הילדה מאושוויץ את תרבות מולדתם החדשה ואת מנהגיה . נרשמנו לשישה חודשים, תקופה שחשבנו שתספיק כדי להתאקלם ולקלוט את השפה . האולפן שלנו נועד למשפחות צעירות, והתרגשתי לראות בובה וכדור מחכים על מיטות הילדים . המחווה חיממה את ליבי, ונתנה לנו תחושה של בית . הארוחות היו אירוע קהילתי והוגשו בחדר אוכל שהמה מבליל שפות, בהן רוסית, פולנית, ספרדית, צרפתית ואנגלית . המורה שלנו ניסתה כל הזמן להחדיר את העברית לשיחותינו . אני החלטתי לשנות את שמי לטובה כדי להישמע ישראלית יותר . בחרתי אותו בגלל הקרבה לשם סבתי מצד אמי, טֶמָה . בתחילה היו החיים שגרתיים, צפויים ונוחים . בכל בוקר לקחנו את הילדים למעון, ומשם המשכנו לשיעורי העברית שלנו . התרגלנו למקצב הסוב-טרופי של שנת צהריים בחום היום, ובערבים הקרירים התערינו בחברה והכנו שיעורי בית . אהבנו את סגנון החיים הישראלי באוויר הפתוח, והעברנו שעות רבות מספור בחוף הים של נתניה . אבל הנחיתה הרכה במזרח התיכון לא האריכה ימים . באמצע מאי 1967 בא לאולפן קצין צה״ל והודיע שהמלחמה בפתח וקרוב לוודאי שנמצא את עצמנו בחזית . זה לא היה אמור להפתיע אותנו עד כדי כך, אבל איכשה...
אל הספר