158 | אני הילדה מאושוויץ הצריף שלנו היה צריף הילדים האחרון שנשאר . ידענו בחוש לאן יצעידו אותנו . זה לא היה חשוב . הבטן שלנו היתה מלאה לראשונה זה זמן רב . אנחנו חיינו מרגע לרגע, וברגע ההוא פשוט היינו אסירי תודה על מתנת האוכל . כשאני חושבת על הארוחה ההיא עכשיו, מעיקה עלי הידיעה שהנאצים תעתעו אפילו בילדים . הם הפעילו עלינו מניפולציות כדי להבטיח שנעשה בדיוק מה שיורו לנו . בתום הארוחה יצאנו מהצריף . בחוץ היה קור אימים . האדמה היתה קשה כאבן ומכוסה כפור . אני לא יודעת בוודאות מתי זה היה, אבל כנראה בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר 1944 . פנינו שמאלה וצעדנו לכיוון פסי הרכבת . הבל פינו התאבך מולנו . לדעתי היו שם יותר מחמישים ילדים בני ארבע עד שתים-עשרה, בליווי שתי נשות ס"ס . אני הייתי מהקטנים ביותר, והפקתי כל קורטוב חום שיכולתי מהמעיל הגס שלבשתי על שמלתי הצרה . עדיין נעלתי את נעלי השרוכים הלבנות שלי, בלי גרביים . הייתי בסוף טור הילדים עם עוד ילדה קטנה, ושוחחנו כשהלכנו . גופות מכוסות כפור, כולן רזות להחריד, היו מוטלות על הקרקע לא הרחק מהשביל שהלכנו בו, ועיניהן כמו עקבו אחרינו . המוות היה עשוי להכות ...
אל הספר