היה שלום, טאטע | 131 למדתי במהירות להעריך חסדים קטנים . אבל השפלה נוספת חיכתה לנו כשהצטווינו להיכנס לעוד צריף עץ . הרצפה היתה מכוסה שיער אדם . שיער בכל צבע : חום כהה, חום בהיר, שחור, אדמוני . אבל היה מעט מאוד שיער שיבה . אנשים זקנים לא הגיעו עד לכאן . "מסכנה קטנה", אמרה אישה שעמדה ליד ספסל . "אני אצטרך לגזור לך את הצמות" . היא הרימה אותי על הספסל, ובשני חיתוכים שיספה את הצמות שלי . השתיים נשרו לרצפה, ונחו כמו שני גדמים חומים בהירים על מרבד השיער הגזום . לא ידעתי את נפשי מרוב צער . התגאיתי כל כך בשיער הארוך שלי, שמאמע טרחה וקלעה בצמות בכל בוקר . אחר כך העבירה האישה מגזזה על ראשי, והשאירה שם מסילות של זיפים . למראית עין גילחו אותנו מסיבות של היגיינה . כדי להקטין את הסיכוי לכינים . אבל לאמתו של דבר זה היה עוד רכיב באסטרטגיה הפסיכולוגית הגרמנית . השיער שלי היה חלק מהזהות שלי . הם שללו מאיתנו את האנושיות וניסו לייאש אותנו עוד יותר . מובן שהיתה גם סיבה מעשית לגזיזה שנעשתה בנו כאילו היינו כבשים . הם רצו למלא מזרנים בשיער שלנו . שום דבר לא התבזבז בבירקנאו . לא ידעתי עד כמה חזותי השתנתה . לא הי...
אל הספר