48 | אני הילדה מאושוויץ לא ניהלו שום שיחה שהצריכה מתורגמן לפולנית או ליידיש או לעברית . הם חילקו פקודות בשפה שכל עם עלי אדמות מבין : שפת האלימות . גם עכשיו, אחרי שמונים שנה, אני לא יודעת כיצד באו לקיצם חייו של הדוד ג'יימס . אבל בעקבות התיעוד ההיסטורי שקראתי, אני משערת שהוא נורה למוות מחוץ לביתו . אני רק מקווה שמותו היה מיידי ונטול כאב . אני יודעת שאשתו, הלן, לא היתה שָם באותה העת . היא היתה צעירה ממנו, בעלת פרצוף שדונת מקסים וחיוך יפהפה . הלן היתה בת שמונה-עשרה בקירוב, ובדומה לרבים מבני גילה היא נשלחה לעבודות כפייה, אולי במפעל טקסטיל שהולאם למאמץ המלחמה הגרמני . חסד קטן הוא שהלן לא נכחה בעת שהם באו לקחת את בעלה . היא היתה עושה הכול למען משפחתה . היו עשויים להרוג גם אותה בו במקום . אבל שעתה עוד לא באה, וכאשר באה, זה קרה באופן ובמקום שאיש לא העלה על דעתו . אני זוכרת שאבא שלי חזר וסיפר לי בדרך העדינה ביותר שאפשר . "לצערי לא תפגשי שוב את הדוד ג'יימס . הוא עזב ולא יחזור" . נעצבתי מאוד . אהבתי את הדוד ג'יימס בכל ליבי . הוא היה גבר נאה כל כך . הרצח שלו היה חלק מחינוך הגטו שלי . אמנם הייתי רק ...
אל הספר