פרק ב: התפנית הרעיונית של השמאל

חלק א : אידיאולוגיות הוליויות דמשדר 41 שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו [ . . . ] זו בררת חיינו — להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב — וייכרתו חיינו . נעימת דבריו של דיין לא השתנתה גם אחרי מלחמת ששת הימים . ב- 1969 הסביר שמדינת ישראל תמיד תיחשב לנטע זר במזרח התיכון : "הרי אנו לב מושתל באזור זה, שבו האיברים האחרים אינם 47 באותה תקופה גם שמעון פרס, מי משלימים עמו ודוחים אותו" . שעתיד להיות נביא השלום הגדול, היה מסויג מאוד מהאפשרות להגיע להסדר מדיני של שלום : ״ישראל מוקפת צבאות המתכוננים למשימה עיקרית אחת [ . . . ] להכחיד את מדינת ישראל, להפיץ את תושביה, להשמידם או לגרשם [ . . . ] שום פשרה אין בכוחה לספק את הצד הערבי . בכוונתו 48 לסלק מדינה ולא לשנות מצב מדיני״ . השלום הוא אשליית שווא, והסדר מדיני לא יוכל לרפא את היחס העוין של המזרח התיכון לישראל . הלך הרוח החשדני הזה לא בא לידי ביטוי רק במילים, כי אם גם במעשים . בשנת 1971 סירבה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר להצעות של מצרי...  אל הספר