המניפולציה של הקדושה — עוד מחשבות על נסיעה באוטובוס

משקל עודף 103 כל זה לקח פחות מדקה . עד שאני מסיימת לדבר — אם כי לא לזעום — אני מצליחה לשלם ומתיישבת הרחק ככל האפשר ממנו . הוא ממשיך לשבת זקוף בהבעה קפואה, ספינקס גברי דומם . אני תוהה אם ההתפרצות שלי הזיזה בו משהו, או שהוא יפטור אותה בתירוץ הגברי הקלאסי מול כל אישה שעוצמת התסכול מכריעה אותה, שאני אישה משוגעת . באותו הרגע אני בהחלט מרגישה כך מרוב כעס . אולי אני באמת משוגעת, אני חושבת . אם שיגעון הוא הנטייה הטורדנית לעמוד מול מציאות שנראית לאחרים תקינה במקרה הטוב, או כזו שאין טעם ללחום כנגדה במקרה הרע — הרי אני משוגעת לגמרי . אני משוגעת לגמרי כי זה קורה לי, זה קורה לחברותיי, וזה קרה לבתי שבוע קודם . בתי בת הארבע-עשרה וחצי, ילדה עדינה וצנועה ( פניה היפות מזכירות בחיוורונן הרך את גווניה הביישניים של רקפת בסוף החורף ) , ישבה בחלק הקדמי של אוטובוס היוצא מבית שמש לירושלים . גבר חרדי מבוגר הורה לה בגסות לעבור לאחור : היא נבהלה מהתוקפנות שלו ופינתה מיד את מקומה . היא נפגעה מאוד . אמרתי לה שטוב עשתה — איני חושבת שילדה בגילה צריכה להיאבק בגבר מבוגר ממנה . אבל כאישה מבוגרת בעצמי, אני תוהה במי ובאיז...  אל הספר
כנרת, זמורה דביר בע"מ