בין השניים מאפשרת להאיר שני קטבים באותה מערכת אנטומית-חזותית : מיכלאנג'לו כפורץ דרך בהפיכת הרישום האנטומי לכלי פרשני אוניברסלי, סטנדרט של דיוק מופשט הנמצא בכל קו ; וג'קומטי, כמי שמערער על עצם מושגי הדיוק והנוכחות, מתעל את מושג האנטומיה לחקירה מתמשכת של הגוף כניסיון מתמיד להבין את אנושיותו . מיכלאנג'לו, כפי שאנתח במאמר, יוצר רישום לכאורה שולי, בלתי גמור ואולי אף מרושל, אך בבחינה חוזרת מתגלה בו רמה של שליטה צורנית, הפשטה וקונסטרוקציה, שהופכת אותו למודל של אנטומיה דידקטית וירטואוזית, כזו שתעמוד בבסיס הסטנדרט האיקונוגרפי הקונסטרוקטיבי והאקדמי של הרישום האנטומי לדורות . לעומתו, ג'קומטי יוצר אנטומיה אחרת : אינטואיטיבית, ניסיונית, כאילו חסרת ודאות, חומקת מהשלמה ומדיוק ויחד עם זאת מסתירה ידע אנטומי מעמיק . זוהי אנטומיה של קו רציף, לעיתים מתוך ביטחון עצמי מופרז ולעיתים מתוך אין-סוף תיקונים ומחיקות, של גוף שאינו ניתן לאחיזה - אנטומיה שהיא עצמה שיקוף של חוויית הקיום השברירית . המבנה ההשוואתי של פרק זה מבקש לבסס את האנטומיה החזותית כאמצעי פעולה - לא רק כהשתקפות של ידע אלא כמנגנון של חשיבה, של עיצו...
אל הספר