• 51 • הצנצנת, סוגר את הפקק ומניח אותה על מדף, לצד צנצנות נס-קפה אחרות שכבר מולאו, אני לא מרגיש שום סיפוק . להפך, אני מרגיש רֵיק ומרומה . הריקנות הזאת דוחפת אותי להתחיל למלא צנצנת חדשה, במחשבה שהפעם אצליח להגיע לַמלאוּת המיוחלת, אף על פי שכבר אין לי אשליות . הייתי רוצה פשוט לחדול מהמשחק הזה, אבל הוא כופה את עצמו עליי . ארבעת קירות החדר שבּוֹאני חי מכוסים מדפים, מהרצפה עד התקרה, ואני קרוב למילוי הקיר השני בצנצנות מלאות דייסת זבובים שחורה-ירוקה בוהקת . אני תוהה מה יקרה כששני הקירות הראשונים יתמלאו לחלוטין . האם זו תהיה נקודת האמצע של חיי ? קו המשווה של קיומי ? נקודת השיא שממנה תתחיל השקיעה הבלתי נמנעת ? ומה יקרה כשכּל ארבעת הקירות יתמלאו ? מה יהיה אז ? לכאורה קיימת אפשרות המעבר לחדר אחר, גדול יותר, אבל מהלך כזה יהיה כרוך ביותר מדי בעיות כלכליות, אדמיניסטרטיביות, חברתיות, פוליטיות, גופניות, נפשיות ומיניות . אם כן, בידיעה שאֶשאר באותו החדר ( אגב, גם ההישארות כרוכה בבעיות לא מבוטלות, אלא שיש גורם חשוב שפועל לטובתה : כוח האינרציה ) , השאלה היא מה אעשה כשכּל המדפים בכל ארבעת הקירות יתמלאו בצנ...
אל הספר