• 78 • הגוף, זקן עבות ומשקפיים עבים, מחייך אבל בִּפנים בוכה את הקדיש, קורסו היה שם, גרגורי קורסו, וגם סניידר אני חושב, הקפה היה מלא, אני חושב שזה היה ב- 54 . הייתי בלחץ, שתיתי די הרבה, וגם עישנתי, וגם אז לא היה לי אומץ, עד שמישהו — אולי זה היה גינזברג — ממש דחף אותי בכוח לאזור של הבר, שם עמדו המשוררים שהקריאו . הקהל, הִרגשתי אותו כמו מפלצת, הם רצו לטרוף אותי, אולי זה היה המסקלין שלקחתי אז קבוע, השירה הייתה צריכה להפיל חומות אבל שם, ב-' Desolation ' הִרגשתי שכּל מילה שאני אוציא מהפה תהיה עוד מסמר בארון שלי, רק תגדיל את אי ההבנה, את סך אי ההבנה שבעולם, רק תעמיק את התהום האינסופית שבין אדם לאדם, שביני ובין האנשים שעומדים מולי . לא רציתי להוציא מילה מהפה ועמדתי שם עם הראש מורכן ושתקתי . הקהל התחיל לאבד סבלנות, למחוא כפיים, לשרוק, כמו במופע רוק כאשר הלהקה מתעכבת מאחורי הקלעים . אבל זה רק הלחיץ אותי עוד יותר, המילים על הדפים שהחזקתי ביד התמוטטו כמו מגדל קוביות, אוסף מקרי של סימנים שחורים, אוסף מקרי של צלילים, כמו שידורי גלי רדיו חסרי פשר מגלקסיות רחוקות, "אָ", "אִ", "בּוּ", "בּוֹ", נזכרתי במ...
אל הספר