כריזמה הפוכה

מחשבה גיליון 4 | מנהיגות 22 סוקרטס מתנגד בתוקף לטענה של חסידי הרטוריקה שסוברים כי מטרת הפוליטיקה היא לשכנע . לטענתו, המשכנע ( הפוליטיקאי ) חייב להיות מונע יותר על ידי צדק ואמת, מאשר על ידי הרצון להצלחה . בעבור סוקרטס, השכנוע כשלעצמו הוא לא זה שעושה את המנהיג טוב, אלא השאלה האם למנהיג יש רצון לשפר את אופי האזרחים . כלומר, גם המוטיבציה וגם ההשפעה של מנהיגות טובה חייבות להיות מבוססות על אמת וצדק . עם זאת, כפי שכותרת הניו יורק טיימס ומתנגדיו של סוקרטס רומזים בצורה מטרידה, ייתכן בהחלט שיש ניתוק מהותי בין המנהיג הראוי למנהיג המצליחן . מקס ובר עקף את הדילמה הזו לגמרי, כאשר ניתק את טבעה של מנהיגות מהמוסר והתמקד בכריזמה . כוח כריזמטי נובע מתכונות אישיות, כגון סיבולת, כוח רצון או מסירות לרווחתם של אחרים . באופן עקרוני, מנהיג יכול להיות לא-מוסרי, אך כריזמטי, אם יש לו סוג של אנרגיה ואישיות שמייצרות את הנאמנות של חסידיו . "כריזמה יודעת רק נחישות פנימית ואיפוק פנימי…, מעל לכול… השליחות האלוהית שלו חייבת להוכיח את עצמה בכך שמי שנותן לו את נאמנותו חייב לשגשג . " ובר נותר מעורפל לגבי השאלה המכרעת שקיבל...  אל הספר