מ אפי י נ י ה א פ ול יני ו ה די ו ני ס י ב״ ה ול ד ת ה ש ל הטרגד יה מ ר וח ה ש ל המו ז יקה ״ 81 כדי להתמודד עם בעיה זו, חשוב להבין שוב שאותו ״טבע", שהוא נקודת המוצא השופנהאוארית של הולדת הטרגדיה ושעל בסיסו מוגדרים האפוליני 130 והדיוניסי, הוא הוויה בראשיתית הנמצאת מעבר למציאות האמפירית . במילים אחרות, יש פער הכרחי בינה לבין אמנות, המחקה או מייצגת את המציאות האמפירית . אפילו אמנות המוזיקה, שלפי ניטשה ייחודית בחיקויה 131 את ההוויה שמעֵבר לתופעות, עדיין מניחה מרחק מסוים ממנה . שאכט מסתמך על משפט האמנות המִתגברת, המצוטט לעיל, כדי לטעון שתפקיד האמנות בעיני ניטשה — ומוטיבציית היסוד שלו — הוא למצוא צידוק אסתטי לקיום לאור החידלון השופנהאוארי . מכאן, מאחר שהאפוליני והדיוניסי מוגדרים על ידי ניטשה כיצרי אמנות, המסקנה של שאכט היא שלשניהם ( ולא רק לאפוליני ) יש בהכרח תפקיד אשלייתי ומרַפא שמטרתו 132 להתגבר על אימת הקיום . ואולם, ראייה משותפת זו של שני היצָרים כבעלי ממד של התגברות או אשליה מובילה את שאכט להצביע, כביכול, על סתירה מסוימת בין אמנות לטבע ב״הולדתה של הטרגדיה״, שהרי אם מדובר ביצרי אמנות של ...
אל הספר