255 שחרור הפרט היהודי עמדתו של ביסטריצקי בוויכוח על היחסים הראויים בין זכות הבכורה של האמנות לבין המחויבויות הלאומיות התאפיינה בסתירה עמוקה . במובן אחד, זיקתו האמנותית הציבה אותו ישירות ב"מחנה" של ניגר וגרינבלט : הוא הוקיע "שירה לאומית עלובה" וראה ב"שחרור" של "היצירה העברית" מ"דלת אמות של הלאומיות" תנאי מקדים לספרות עברית ראויה לשמה . בדומה לניגר וגרינבלט, גם ביסטריצקי ניסח את הטענה הזו כחלק מההנחה, האומרת שלהיכנע שוב ל"מגמה חיצונית" כלשהי הנכפית על היצירה האמנותית – ואפילו "רעיון קיומה של האומה" – היא בבחינת "גלות פנימית" . 39 ואולם מאמריו של ביסטריצקי גם מצביעים על כך שבדומה לביאליק, קליינמן ושטיף, הוא היה מוטרד מן האפשרות שהפיכת האוטונומיה האמנותית לעקרון ברזל עלולה להוביל את האינטליגנציה התרבותית היהודית לזנוח את מחויבויותיה התרבותיות-הלאומיות . גם הוא, כמו קליינמן וביאליק, לא אהב את המגמות הדקדנטיות ששלטו בספרות העברית דאז : "כל משוררי התקופה החדשה נסחפו בזרמה של האסתטיות . היה בנטייה טיפוסית זו הרבה מן התמימות והנפרץ של בן-ישיבה שנתפקר" . 40 התרחקותו הספרותית של ביסטריצקי מ"דקדנס...
אל הספר