246 פרק חמישי כמעצב האומה כתבו לא כנושאי דגל הלאומיות הברורה מאליה אלא כנביאי זעם, העדים לכישלון מוסרי-פוליטי חסר תקדים של ספרותם הלאומית . במאמר משנת 1918 לרגל מותו של חלוץ הספרות העברית וספרות היידיש שלום יעקב אברמוביץ' ( מנדלי מוכר ספרים ) גער העיתונאי והסופר הציוני משה קליינמן בסופרים העברים בני זמנו על נטישת העיקרון של אברמוביץ', שלפיו "האמן האמיתי" משרת את האמנות והחברה גם יחד ושואף לחיבור "בין האמת האמנותית ובין האמת של החיים" . כמו עמיתיהם הרוסים "טורגיניוב, דוסטוייבסקי, טולסטוי וגליב אוספנסקי", דור ותיק יותר של סופרים יהודים כדוגמת אברמוביץ' שאף להיות "לא רק יוצרי צורות ספרותיות-אמנותיות אלא גם חוזים ונביאים לבני עמם", ולהשפיע לא רק על סופרים אחרים אלא גם על "שדרות הרבה של משכילים ועסקנים, אנשי מדינה ויוצרי תרבות צבורית" . 15 מנגד, במרחב התרבותי העברי של התקופה דחו את הרעיון ש"הספר צריך להיות משועבד אל החיים והסופר צריך להיות מנהיג ודבר לדורו", בטענה שהוא מזיק לאמנות עצמה : רגילים להחליט, שהטנדנציה ביצירה מפחתת את ערכה האמנותי . . . וכרוז יצא : אין האמן זקוק לשום רעיון ומגמה צ...
אל הספר