299 ה ר בנות בפראג ואף למיסיונריות הנוצרית . מכל מקום הוא סיים חלק זה של הדיון בהבעת "תקווה גדולה כי זה החולה המדומה ינער עוד ממשכבו ועל אויביו יתגבר, ויגרש כל אלה היועצים", בהזכירו כי "כבר קרה כן לחולה מדומה כזה עם יועצים מכריחים כאלה בימי החשמונאים ובימים המאוחרים 419 היא ספרד . באספמיא", אולם בניסיון לנתק את העם מדרכו המסורתית, ואפשר גם מהיהדות בכלל, ובעיקר מצד פורקי עול המצוות, לא תמה לפי שי"ר סגת צרותיה של יהדות מזרח אירופה . אף הפעם הוא לא נמנע מלהזכיר את הקוטב השני, החסידות, בכותבו על התפשטות "צרעת לא קטנה מצד 420 עם זאת המעיט הפעם מאוד המתחסדים הפתאים [ . . . ] ורבים מאוד מהעם יפלו ברשתם" . בשלילת תופעה זו ביחס ל"רופאי האליל" וניסיונותיהם לרפא את העם, ואף הצביע על "תקווה קרובה" — שאותה ביטא עוד מראשית כתיבתו על החסידות — לחיסולה המהיר . במכתבו השני במסגרת החיבור הנדון הרחיב את הדיון בחסידות . לדבריו מי כמוהו מכיר תופעה זו, של המונים מישראל המואסים כל דבר חוכמה, מי נרדף כמוהו לחינם על ידי מתחסדים שבאו עליו בעלילות ? ועם זאת התוודה שם, כי אם בעבר ראה בהם את הסכנה היותר גדולה לעם,...
אל הספר