אל יקי ם רובי נשטי ין 334 אבא תיאר לימים במילים נרגשות את פרדתו מהוריו : אמי הקדושה, לאחר שהפרידו ממש בכוח בינה וביני, עמדה נשענת על הגדר, חיוורת, בלי להוציא הגה מפיה, ורק שפתיה נעות וקולה בל יישמע, כחנה אם שמואל, ועיניה תרות מסביב, כאילו מבקשת רחמים ואין מושיע, פורשת ידיה לחלל הריק . נדמה לי עד היום הזה, כי זה היה משק כנפי השכינה שסככה עלי, ואולי — מי יודע — אם לא בזכות ברכה אילמת זו, הגעתי עד הלום, והוקם שם ויד לה, הַבָּרָה, ולאבי זצ"ל . ובעת שאמי מתרפקת כאמור, פורצת פתאום כעין צעקה מפי אבי : "ואס ויינסטע, ער ועט זיך אומקערן איה"ש געזונטערהייד" ( מדוע את בוכה ? הוא יחזור אי"ה בבריאות ) , וקולו שלו נשבר ונחנק מרוב דמעות שהציפו את פניו . 1 1 מזיכרונות אבי המחבר . הציטוט בכותרת המאמר הוא מצוואתו הרוחנית . משפחת אביו של הכותב . יושבים במרכז אימו מרים ואביו אליקים ולצידם הבן הקטן יצחק . ההורים נורו עם כל בני עיירתם לנין, כיום בבלרוס, בא׳ באלול תש״ב ( 1942 . 8 . 14 ) . האח נפל בצבא האדום בפינלנד ולא ידוע מתי והיכן . עומדים מימין לשמאל : שרה ( נספתה עם ההורים ) , האב שהיה אז חייל פולני והיה...
אל הספר