159 איש הפולמוס ארנדט משפט שקומם נגדה רבים, 'התפקיד הזה שמילאו המנהיגים היהודים בחורבן עמם שלהם הוא ללא ספק הפרק האפל ביותר בסיפור האפל כולו' . את אייכמן תיארה ארנדט כדמות פסיבית וכבירוקרט אפור שאינו מסוגל למחשבה עצמאית . בהשראת אישיותו של אייכמן, כפי שהיא הבינה אותה, טבעה ארנדט את המונח 'הבנאליות של הרוע', שעמד אף הוא בעין הביקורת נגדה . רוב המכתב של שלום התמודד עם קביעותיה של ארנדט בנוגע לאחריות ההנהגה היהודית לממדי ההשמדה . את ביקורתו ליוותה ההנחה הבסיסית, שאפיינה את גישתו הכללית אל השואה כמאורע היסטורי, 'שדורנו אנו אינו מסוגל להוציא משפט היסטורי כלשהו [ על השואה ] לפי שחסרה לנו בהכרח הפרספקטיבה הדרושה, שרק היא בלבד מאפשרת מידה של אוביקטיביות' . ההאשמה המרכזית שהטיח שלום בארנדט לא נגעה בתוכן דבריה בספרה אלא בסגנונם ובחריפותם, הנעדרים בעיניו כל רגש של אמפתיה כלפי קורבנות השואה ובכך חושפים יותר מטפח מעולמה הפנימי וממניעי כתיבתה . הבנה זו של ספרה היא שגרמה לו להפנות נגדה את אחת ההאשמות המפורסמות ביותר ב'פולמוס ארנדט' כולו : חולק אני קודם-כל על קשיחות-הלב המתלווה תכופות כמעט בטון של לגל...
אל הספר