ב. האוניברסיטה העברית בירושלים וחקר ראשית הקבלה

64 פרק שלישי הקבלית האורתודוקסית התנוונה ולא הייתה רלוונטית עוד לדור התחייה הציוני, שצמח על ברכי המדע האירופי . במאמר על מחקר הקבלה שכתב עבור 'ידיעות האוניברסיטה העברית' ב- 1938 הוא תיאר את המקובל כמי שחי בתוך המסורת הקבלית, רואה אותה מבפנים ומציית לה ללא כל ביקורת וספקות . לעומתו, תפקידו של החוקר הפוך : לעמוד מבחוץ, לשאול שאלות ולהדגיש את ריבוי התופעות בתורת הסוד ובקיום היהודי . לדידו, 'חוש היסטורי וביקורת היסטורית לא היו מעולם ממדותיהם הבולטות של בעלי המיסטיקה שבין החכמים', ולכן המעיט בהערכתו אליהם, בניגוד למקובלי העבר, שאותם ראה כמושא למחקר היסטורי . 'סוף-סוף אפשר לומר', כתב ב- 1964 בחיבורו על האפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו, 'שבדורותינו, בדרך כלל, אין מיסטיקה מקורית, לא בעם ישראל ולא באומות העולם' . לכן, אף שהכיר את מקובלי ירושלים בני זמנו, ולפעמים גם היה נוהג להתפלל בישיבת המקובלים בית-אל שבעיר העתיקה, הוא לא ראה כל ערך ומשמעות בפועלם והגדיר את החבורה כ'קבוצה של מבצעי פרקטיקות של יוגה לפי נוסח יהודי בארץ ישראל' . וכך, בשיחתו עם ראובן בריינין המובאת בהקדמה לספר זה הוא דיווח על מפג...  אל הספר