תשפ"א - 2021 המזרח החדש ס' 255 טַאע'וּת ) , כלומר עריצים או אלילי שקר בלשון הקוראן . בדומה לכותרת היצירה ב י ק ו ר ו ת ס פ ר י ם הרומזת לפסוק "הוא שולח את סופת הברקים ומכּה בה את אשר יחפוץ" ( סורה ,13 פסוק 13 ) , השימוש במטאפורה הזו משקף את הנימה הלוחמנית שאבן אל-קיים נוקט לאורך היצירה . שפה זו מנוגדת לתיאורו של אבן אל-קיים בידי רוב הביוגרפים כמלומד עדין ואף כנוע . בהדגישה נקודה זו מקשרת עובדיה בין הטון של היצירה ובין החשיבות שמייחסים אבן אל-קיים ואבן תיימיה לאופן שבו יש לפרש את הפסוקים המגשימים ואת המסורות המגשימות . כאשר אבן אל-קיים דן בכל הפרכה הוא מתייחס בהרחבה לתורתו של אבן תיימיה, מעגן את גישתו בהקשר האינטלקטואלי הרחב יותר ומציג את הטיעון הפוזיטיבי שהוא תומך בו . כלומר אין המדובר בכתב הפרכה גרידא, אלא ביצירה המעמידה הגות פוזיטיבית כאלטרנטיבה להגות שאותה היא מפריכה . לדוגמה, הטאע'ות הראשון, כלומר העיקרון הפרשני הראשון לפי פח'ר אל-דין אל- ראזי, הוא הטענה שחומרי החדית' אינם יכולים לספק "ידיעה ודאית" ( יָקִין ) . אבן אל-קיים אינו מסתפק בהפרכת הטיעון הזה, אלא מתבסס על ההפרכה כדי לבנות...
אל הספר