170 אדוין סרוסי מדור תרבות פוליטיות דרמטיות . הם מתארים את האירועים עצמם ואת הרקע הגאופוליטי שלהם כמשמשים רקע לשירים, זאת לצד דיון בנושאי הטקסטים המושרים . הערותיהם המחכימות מבוססות על מחקרים עדכניים בנושא, המובאים בביבליוגרפיה שחותמת את הספר . רק נושא חשוב אחד מוצנע ( בפסקה אחת בעמ' 182 ) והוא המוזיקה עצמה כמספרת סיפור אחר, רבגוני וייחודי, כיאה לאומנות לא ורבלית זו . מאזין תמים שאינו יודע ערבית ויאזין לתקליטור עשוי לחשוב שרוב הרצועות לקוחות ממועדוני לילה פסיכודליים בארצות הברית או באירופה . הראפ, צורת ביטוי אפרו-אמריקאית שורשית ומקומית שהפכה לכלי ביטוי לכל המורדים בממסד, בכלכלה, ביחסים בין- מגדריים ועוד על פני הגלובוס, שולט בכיפה, ובחלק נכבד מהשירים אין ולו רמז לאינטונציה בגוון "מזרחי" או "ערבי" . שירי 'האביב הערבי' היוו אם כן לא רק כלי קיבול לביטויי המהפכה בכיכרות ובמרחבי הצליל הווירטואליים — חלקם כוללים קטעים של הקלטות מההפגנות או שידורי רדיו דרמטיים — אלא שהם עצמם היו מהפכה במוזיקה בעולם הערבי . אם עד 2010 נתפס הראפ בציבוריות המצרית או הסורית הרחבה כסגנון נחות שהוא נחלת השוליים של ...
אל הספר