רונית מטלון 240 הסביבה, דווקא חיזקה את הזיקה שלי לרומן המופלא והבלתי נסבל הזה . למדתי שם הרבה מאוד על החומרה העצמית שיש בכתיבה של ברנר ועל אותו רצון להגיע עד לִבה של האמת, אפילו אם אתה מפסיד את הקורא . בסצנת הספרים המסחרית של התקופה הזאת קשה מאוד למצוא את האבנים שאני מדברת עליהן — החומרה העצמית והחתירה לאמת . אני לא רוצה להתיימר ולהגיד שנגעתי בהן אבל אני מקווה שעקבות הניסיון שלי להגיע ישנם בטקסט . זה בדיוק ה"אף-על-פי-כן" של ברנר . יש משהו קצת עצוב אבל גם מצחיק בעובדה שגם אני, כמו הכלה שלי בנובלה, סגורה בחדרה ולא מגיעה לחתונה . אבל אני מקווה שקצת כמו במקרה של הנובלה עולה ההבנה שהיעדרות, לפעמים יש לה משקל לא פחות מאשר לנוכחות . ושחתונה כלשהי — כזאת או אחרת, חצי-תקנית או רבע-תקנית — בכל זאת מתרחשת . אני רוצה להודות לחבר השופטים הנכבד שמצא את הנובלה ראויה לפרס המאוד מרגש הזה . הערכה, כפי שניסיתי לומר קודם, איננה דבר מובן מאליו, איננה קליפה מזולזלת . ולבתי טליה, שמקריאה את המילים האלה, אני רוצה להודות שבעתיים . 2017
אל הספר