רונית מטלון 222 מבחוץ, בעין בלתי מזוינת, נדמה שדה הציפייה כאדמת שלף : אפור, חרוף, חדגוני, שטוח . עוד ועוד מאותו דבר בדיוק : דריכות, השהיה עצמית, עצבנות, ייאוש, חרדה, כעס, עלבון וחוזר חלילה . "יש תסריט לציפייה," כותב רולאן בארת ב"שיח אהבה" : אני מארגן אותו, מְתפעל אותו, גוזר פיסה של זמן שבה אציג את אובדן האובייקט הנאהב ואעורר את כל רישומיו של אֵבֶל קטן . הכל מתנהל אם כן כמו במחזה תיאטרון . הרקע הוא פנימו של בית-קפה : קבענו פגישה . אני ממתין . בפרולוג, כיוון שאני שחקן יחיד במחזה ( ובצדק ) אני קובע, אני רושם לפני, כי האחר מאחר . איחור זה הוא עדיין רק יחידה מתמאטית, בת-חישוב ( אני מציץ כמה פעמים בשעוני ) ; הפרולוג מסתיים במעשה פזיז : אני מחליט "להתעצבן", אני מפעיל את חרדת הציפייה . כאן מתחילה המערכה הראשונה : היא מלאה חישובים ואומדנים : אולי היתה אי הבנה לגבי השעה, המקום ? [ . . . ] המערכה השנייה היא זו של הכעס ; אני מטיח האשמות כבדות בנעדר : "והרי יכול / ה היה / היתה . . . ", "הוא / היא יודע / ת היטב" . אהה ! אם הוא / היא היה / היתה כאן, כדי שאוכל לגעור בו / בה על שאיננו / ה כאן ! במערכה ...
אל הספר