רונית מטלון 200 שבהם המספר בגוף ראשון עשוי ואף עלול להגיד ולכתוב "אומי פה שורל" . כלומר : כתיבתה של אורלי קסטל-בלום וכתיבתי שלי, כתיבתן של ישראליות מזרחיות, ילידות הארץ, בנות למשפחות מהגרים ממצרים שהחלו לפרסם בשנות השמונים, ובכתיבתן אז, לפחות בכתיבתי שלי, היה איזה הדהוד, רחוק יותר או פחות, של "אומי פה שורל" אבל עדיין לא הדבר עצמו, עדיין לא "אומי פה שורל" ככתבו וכלשונו . הסיפור של קסטל-בלום העסיק אותי לא מעט בזמן האחרון, בין השאר משום שההסתכלות בו היתה עבורי מעין גשר, או מתווך, לאותו דבר חשוד במקצת וכפוי טובה שניסיתי לעשות כאן, המכונה "אנליזה עצמית" . הסיפור הנכיח בחריפות את סוג ההתמודדות ואת דרגות העוצמה המשתנות של ההתמודדות שלי עצמי עם הדבר הזה שקוראים לו כאן "הערבית בתוך העברית" . כמעט מיותר לציין, אבל בכל זאת מן הראוי להזכיר, שלב-לִבה של ההתמודדות הזאת, ברגע פעולתה בכתיבה, נותר בלתי מנוסח, בלתי מפורש, נובע ממקור עמוק של אי-נחת לשונית, חברתית ופסיכולוגית וקשור בכלל בדחף, או במערכת דחפים, שהיא-היא מנגנון ההפעלה האידיאי של הסיפור . מה שאני מכנה כאן "מנגנון הפעלה" הוא תנועתם החזקה והמנו...
אל הספר