רונית מטלון 192 החלל, המרחב עצמו, הזוכר כביכול את הכותב ואת הכתיבה . החלל הזוכר הוא בדיוק הדבר שנעדר מהווייתם הכותבת של סופרים בראשית דרכם . לטוב ולרע נעדר . מרחב הכתיבה הראשון שלי בגיל שמונה עשרה היה השולחן הסלוני הנמוך, הזכוכיתי, בבית אמי . במרכז השולחן רבץ אגרטל הנחושת המפלצתי עם הדרדרים הדקורטיביים, על מפה סרוגה עם גדילים ארוכים בצבע לבן-שמנת . כדי להניח על השולחן את מכונת הכתיבה וערֵמות הדפים נחוץ היה להסיט עד לקצה השולחן את המפה, ואחריה את האגרטל, לדחוק עוד קצת את שולי המפה ולנעוץ בחזרה באגרטל שניים או שלושה דרדרים טרחניים שקוציהם נאחזו זה בזה ונשמטו לשטיח בפעולת השינוע הזאת, שתבעה גידול דחוף ומיידי של אורך רוח על גבי הקרקע השחונה של קוצר הרוח . כתבתי בישיבה על השטיח, רגלַי אסופות הצִדה, בחדר האפלולי עם התאורה הגרועה . המנורה הצִדית באותו חדר שכונה "הסלון" התקשטה תמיד באהיל סאטן בצבע זה או אחר, שהִקשה עוד יותר על השתדלותה המאומצת של נורת השישים ואט וצָבע את האור הבוקע ממנה באדום לא קוהרנטי, בכחול חולני או בירקרק . ההפרעות למה שלא העזתי אז לכנות "הכתיבה" היו רבות ומגוונות : מקלט ה...
אל הספר