רונית מטלון 170 עזרת הנשים בבית הכנסת הספרדי, שבו לא היתה לי שום חברה, היתה המפלט מכל סחרחורת הבנות הזאת, סחרחורת של קנוניות, תככים, בריתות ובריתות-שכנגד . למה הספרדי דווקא ? לא כל כך בגלל עניינים של "זהות" כמו בגלל האהבה הבלתי אמצעית לנוסח התפילה, לשירה שלא היו בה נימות של יבבה, נהי ותלונה שדכדכו אותי ועוררו בי עצבנות משונה . טיפסתי לעזרת הנשים כמעט תמיד בשעות הבוקר המאוחרות, לקראת הצהריים : מרוקנת מתלאות היחסים האנושיים, מרוטה ומזוהמת מהחול ומהאבנים, עם געגועים עזים למשהו שלא ידעתי בדיוק מהו ושאולי הסתמן בשירה ובתפילה, בבדידות שלפתע היתה גדולה ממני, בלתי אישית, ומשום כך היה אפשר לשאת אותה . ריחות תוקפניים של או-דה-קולון, מי ורדים וניחוח של משהו שהזכיר אניס עמדו שם, בעזרת הנשים האפלולית והדחוסה, נידפו מממחטות האף הלבנות שבהן ניגבו את המצח, הסנטר והמרפקים ואחר כך תחבו אותן אל מתחת לרצועת השעון . הנשים עקבו אחר התפילה בהיסח דעת, במין עירוב של חוסר רצינות ויראת כבוד כאחת, התלחשו על בישולים, חתונות ואנטי חתונות, שאותן מנו והזכירו באותה אנחה מפויסת שיִחדו לחתונות . היתה המיה בלתי פוסקת של ...
אל הספר