רונית מטלון 144 הספר כולו כמעט נכנס לקומה מרוב מאמץ להקנות למקום מראית עין של מוסד מתוקן . גם לי היה תפקיד במופע . בגלל נטייתי למילים מסולסלות ויפות הטילו עלי לכתוב ולקרוא את חיבור הראווה לפני המפקח . וכך, אחת לשנה, לרגל הביקור הממלכתי, חילץ אותי סגן המנהל משה מפינת העונש שרבצתי בה בערך מכיתה א עד ג, ליד שולחן מבודד, עם הפנים לקיר, בחברת עוד שני עבריינים עצלים כמוני . סגן המנהל משה, המורה לתנ"ך, היה הסגן השני, לא הראשון . הוא היה בן השכונה, השלים את הכנסתו אחר הצהריים כפקיד זוטר באיזה משרד והגיע לבית הספר רכוב על אופניו כשאטבי כביסה מוצמדים לשולי מכנסיו כדי שלא ייתפסו בשרשרת . אחת ליומיים פינצ'רו לו את האופניים והוא היה גורר אותם אחריו, לאט-לאט, באותו חיוך מלא דרך ארץ, כשאחריו זועקים הפושעים : סליחה מורה משה, סליחה . האם צריך להגיד שהיה מזרחי ? כנראה צריך, משום שהיה המורה המזרחי היחיד, לפי מיטב זיכרוני . אבל יותר דחוף להגיד, כמדומה, מה היה האידיאל החינוכי המופתי שלו : לדבר יפה . בעברית יפה . לא חשוב על מה, אבל יפה, ורצוי גם בקול ערב . הוא צדק . לא היה במורה משה אפילו גרם אחד מזן לוחמי ...
אל הספר