רונית מטלון 136 בחנופה בלתי פוסקת . ואפשר להמשיך ולרכל כך עוד ועוד : מיקלה, ואדה, ואנטוניו מוכה הגורל שברח לגרמניה, ואמה של אלנה ואחותה, והמורה גליאנו המשונה, שאי אפשר לדעת אם היא חלב או בשר, וילדיה שנראים מוצלחים אבל הם ממש לא — מה אִתם באמת ? צריך להודות — וההודאה הרבה פחות מכאיבה מכפי שנדמה — שהרומנים הנאפוליטניים של פרנטה מעוררים אצלנו את יצר הרכילות על הדמויות ואפילו מטפחים אותו בשקידה : רחש-לחש-נחש של המיית רכילות בלתי פוסקת עובר במדורת השבט של קהילת הקוראים הבינלאומית המצטופפת סביב הרומנים האלה, בשפות שונות, במבטאים שונים . ואין בזה בעצם שום דבר רע באמת : רכילות, הלוא, לצד גילוייה הנלוזים, היא אחת הדרכים הנפוצות להפוך את הזר והמנוכר שבמרחב האנושי סביבנו למוכר ולאינטימי יותר, לחבור לאחרים ולרכך את הפחד הבודד מהמוות . ובכל מה שנוגע לספרות ולממד הרכילות שבה, נדמה שרק מודרניסטים אדוקים מן המחצית הראשונה של המאה העשרים עשויים היו להחזיק באמונה שיש לעקור את הרכילות מלִבו של הרומן הריאליסטי של המאה התשע עשרה . כי זה מה שעשה המודרניזם בין השאר : הכריז מלחמת חורמה על יסוד הרכילות, החיוני...
אל הספר