רונית מטלון 130 מזג אוויר קיצוניים, חום לוהט וצינה מקפיאה . באמצע הדרך בערך, או באמצע הזמן, היה רגע של אימה נוראה וקפאתי על עומדי . משהו חלף על פנַי וחיכך את לחיי . חשבתי שזה עטלף, או כמה עטלפים, אבל המגע היה אנושי מדי, אפילו רך . אחר כך היה קטע די ארוך ומונוטוני של שביל אבנים שבקצהו התנשא קיר גבוה הדומה לחומה . צבעי החומה התחלפו בלי הרף, מסגול עמוק לתכלת בהיר, עד שלהרף רגע היה נדמה שהתכלת לא היתה אלא אשנב גבוה שנקרע לשמים . " חוויית הקריאה המערערת והמלאת תימהון שהודגמה כאן, והנוגעת כולה לשאלת מיליון הדולר, "על מה היא כותבת, לעזאזל ? על מה באמת-באמת מונרו כותבת ? ", יושבת מתחת למצע מפואר והדוק, מפורט לעילא, של מה שנהוג לכנות "ריאליזם ספרותי" . כן, כן, אותו ריאליזם שמבקרי ספרות מעודכנים, החדורים ביוהרת ה"מודרנה" והמחווים קידות לעבר מה שנחשב בעיניהם לתיאוריה ספרותית עכשווית, כביכול, אוהבים להגיד שאבד עליו הכלח . איזה אבד ואיזה כלח : הפרוזה המופתית של מונרו מזניקה מחדש את הריאליזם מתוך הדף כשלחייו סמוקות, בלוריתו מתבדרת ובעיניו זיק שֵׁדי, לח מרוב טריות ונכונות לקרב . כמעט משעשע לדמיין מה ...
אל הספר