ההתרוצצות, החיים: על "ולנטינו" מאת נטליה גינצבורג

רונית מטלון 122 ה"רזים" בולט מאוד הצד המניפסטי של עמדת המספר, שאיננה בלתי אמצעית כלל ועיקר אלא היא מתכתבת, ובעיקר מתכתשת בעקיפין, עם מישהו או משהו . ) בהכללה מגושמת- משהו אפשר לומר שבפרוזה הישראלית יש הרבה סוגים של מנעלים לעונות שונות, במידות שונות, גם רגליים יחפות יש, אבל נינוחות של נעלי בית — מעט מאוד, אם בכלל ( עולה בדעתי בעיקר יוסל בירשטיין, המופעל, לא במקרה, על ידי היידיש ) . זה בדיוק המקום של החֶסֶר, ההיעדר, המשבצת הכמעט ריקה שאליה נכנסת גינצבורג : שם, כמדומה, עונה הפרוזה שלה על איזשהו רעב בתרבות המקבלת, בלשון שאליה היא מיתרגמת . לכניסה הכמעט טבעית של גינצבורג ללשון העברית ולפרוזה שלה אחראי בעיקר המתרגם, מירון רפופורט, שבכישרון ניכר ובקשב מרשים כלפי העברית הצליח לייצר בטקסט מתורגם את הבלתי שכיח : הוא הצליח להעניק לגינצבורג קול מובהק, טון שאין לטעות בו, חיתוך דיבור ייחודי בעברית . מהו חיתוך הדיבור הגינצבורגי, שמרגע ששולחים אליו את הלשון הוא צובט, מציף בארומה שלו כמו עסיס של עלי ריחן טריים, כתושים ? הנה דוגמא שלוקטה כמעט באקראי מתוך הנובלה הראשונה, "ולנטינו" : ולנטינו דיבר ודיבר, ש...  אל הספר
אפיק