דיוקנאות 115 "מי זה ? " קרא פּוּחוֹב, מפקיד את גופו להתמתחות אחרונה . "לא נותנים להתאבל קצת, הנבֵלות ! " ההשתאות שמעוררת הפרוזה של פלטונוב אופפת כמו מזג אוויר את הסיפורים האלה בכל רמותיהם — חומרי העולם, הלשון, עמדת המספר, הרפרטואר האידיאי, הדמויות, הדימויים — והקורא מוצא את עצמו מושלך אל תוכם, לא ממש "נכנס" בדרך מרופדת ומתוקנת . כמעט הכול בסיפורים האלה "לא יעלה על הדעת", ולא בגלל ביקורים תכופים של העל-טבעי ( אמנם יש הופעה של דוב ישיש בתור פרולטר מנוצל בנובלה הסאטירית הסוריאליסטית "חופרים יסודות", אבל היא חריגה בקיצוניותה ) אלא משום שפתרונות הקיום ודרכי הקיום שמוצאים לעצמם הפרוזה הזאת וגם גיבוריה — החל במבנה התחבירי של המשפט ולשון הדיאלוגים וכלה בהשתלשלות העלילה — הם סוג של "קומבינות" חד-פעמיות בתוכנן ובצורתן המצרפות ומחברות זה לזה את הבלתי מצטרף והבלתי מתחבר בעליל . והצירוף של הבלתי מצטרף, ההכלאה בין הדברים שלכאורה אינם מתחברים, הם, כמדומה, תכונות מובהקות של השירה . וכך, פעולתם של הסיפורים האלה וזיקתם למציאות דומות לאלה של השירה, יותר מאשר לאלה של הפרוזה : הסיפורים של פלטונוב חותרים לי...
אל הספר