דיוקנאות 109 תצלום מכמיר לב דווקא משום אותה צינה משונה שהוא מדיף : הוא צולם בבית הקיט של המשפחה בלבנון, בדאהור אל שאהיר . הילדים משתעשעים לכאורה בחצר, בחברת האומנת, פניהם אפורות כשולי קדֵרה . הילד אדוארד ( כמה הוטרד כל חייו, לפי עדותו, מהדיסוננס שבין "אדוארד" ל"סעיד" ) , ספק נשען על חבל הנדנדה, מצודד את מבטו . בפניו, במחוות גופו, יש היסוס מטושטש, כזה שמטשטש את עצמו במתכוון ; שיבוש עמוק ביחס שבין הגוף לחלל שבו הוא נמצא . השיבוש הזה, הגופני, המנטלי והתרבותי ( תחושת ה"עקור" ) , מאמצי התיקון הברוטאליים של השיבוש מצד האב, ודיע סעיד, והתיקון הטקסטואלי של השיבוש שעושה סעיד בעצמו, הם-הם הנושאים הגדולים של הממואר שכתב אדוארד סעיד . סעיד ניגש לכתוב על השיבוש ההוא, הישן, שהִבנה את האוטוביוגרפיה והובנה על ידה, מתוך מקום של שיבוש חדש, עצום, זה של מחלת הסרטן שלקה בה בשנים האחרונות : ככל שגברה חולשתי, ככל שרבו מספר הדלקות והתקפי המחלה, ככל שגברו תופעות הלוואי, גבר תפקידו של הספר הזה כאמצעי שיצרתי לעצמי לבנות משהו, בכתיבה, שעה שבחיי הגופניים והרגשיים התמודדתי עם חרדות וכאבים של התנוונות . שתי המשימות ...
אל הספר