דיוקנאות 89 בפקעת חסרת מוצא שאיננה מנהירה את המעשה הנפשע אלא להפך : היא מסמנת את גבולות הידיעה והרגש האנושיים, את הבדידות העצומה שבשפת הסימנים הסגורה של הפשע, החברה, הקורבן, הפושע והפרשן — המתבונן בפשע . בנובלה הראשונה והמשובחת מבין השתיים ( בתרגומו המצוין של יהושע קנז ) , הפושע והפרשן כאחת הוא המספר, שארל אלאבואן, רופא כפרי שהורשע ברצח והוא פורשׂאת קורותיו במכתב ל"שופט" : המסמך הזה, שהוא פאר של שכלול רטורי ( שארל הוא ללא ספק הרהוט בפושעים וברופאים גם יחד ! ) , איננו אלא אחד הסיפורים הנוקבים והמרעישים על אהבה שיצא לי לקרוא . עמוד אחר עמוד מוליך אותנו סימנון באמצעות גיבורו אל עמקי התהום של "הבלתי נמנע", למקום שבו הצורה של המוחלט, האהבה המוחלטת, נושקת במוחלט של המוות, ואילו הגילוי העצמי, אותה חוויה של התפכחות מוחלטת, הוא גם העיוורון הגמור . מה רוצה שארל בווידוי שלו ? מה הוא רוצה מ"השופט" ? בדומה למתוודים גדולים אחרים, גם הוא מעוניין יותר במופע הלשוני, בבמה ( לא במובן הנרקיסיסטי אלא בזה האקזיסטנציאלי ) , מאשר במחילה . אין נמען הראוי לתת מחילה לפושע הזה, המתעקש להסביר את עצמו מתוך עצמו, מת...
אל הספר