דיוקנאות 77 טבעית מאין כמותה . הלוא אם יעז מישהו — הקורא, או בתו אן אליוט לצורך זה — לזמן את סר וולטר לשיחה ולהבהיר לו עד כמה הוא לא נסבל, מגוחך ואטום לזולתו, יפקח עליו סר אליוט זוג עיניים מלאות תימהון ופליאה . סר אליוט, קרוב לוודאי, יופתע עד בלי די משיקוף כזה של עצמו . הוא באמת לא העלה דבר כזה בדעתו, בעיקר משום שהרהור מסובך כזה מעמיק מאוד את קמטוטי ההבעה . כוחו של סר וולטר אליוט כדמות ספרותית וגדולתה של ג'יין אוסטן כסופרת מתגלמים אולי גם בעובדה שלא נאמר בספר דבר וחצי דבר, לא על פליאתו של סר אליוט ולא על תום הלב שלו . הפליאה ותום הלב אצורים וכלולים בו, נמשכים ממנו, והקורא חש בפוטנציאל שלהם, יודע אותם ומנחש אותם, ממש כשם שהוא מנחש ויודע כיצד בדיוק האדם הקרוב לו ביותר בוחש את הקפה בכפית, גם כשאותו אדם איננו עומד לנגד עיניו . סר וולטר אליוט הוא אמנם דמות קריקטורלית, אבל גם הוא, כמו דמויותיה האחרות של אוסטן, מופיע כשמעל ראשו קבועה, כמדומה, איזו הילה קורנת של אפשרויות חיים והרגשות חיים . דמויותיה של אוסטן מדובבות בקוראים שלהן סוג של דמיון פעיל וערני, משום שתמיד טמון בהן משהו המאפשר להן "להת...
אל הספר