דיוקנאות 69 בין הרעש האנושי הישראלי לבין שתיקתו העמוקה של הדומם, של החפץ, של הנוף . אותה עין צילומית גם מוותרת מראש לעתים קרובות על ההכרעה בין הסיפורים, מה מרכזי ומה שולי, מהו סיפור עיקרי ומהו סיפור משני . החיכוך בין הדברים, בין הסיטואציות, הוא כמדומה "הנושא" של העין הצילומית הזאת, ולא הסידור ההייררכי שלהם למרכזי ומשני, לנושא ורקע . מהו למשל הסיפור העיקרי בתצלום הכלה החרדית הבוכייה, מהו המרכז הוויזואלי והתוכני שלו ? האם הקריאה "הבט לכאן" בתצלום הזה מצביעה על חידת בכיה של הכלה — השקועה בתוך הלבן על לבן של בגדי הכלולות והכורסה הלבנה כבתוך תכריכים — כעל מרכז ההתרחשות ? לא לגמרי ברור . כמה מועמדים בתצלום הזה טוענים למרכזיות ומתחרים עליה, מטשטשים בעצם התחרות את הגבול שבין הנושא המשני לזה העיקרי . במובן מסוים, הכול משני והכול עיקרי בסיטואציה שממסגרת עבורנו העין הצילומית של ליבק : הכלה הבוכייה שאין לה ברגע זה פנים לשאת לעולם, לעתיד, למצלמה ; צלמת החתונות הצופה בה שכל התייצבותה אומרת מבוכה והיא מסגירה בעצם עמידתה מן הצד את עמדתו הבלתי מתערבת של המדיום הצילומי לנוכח פני "האסון" ; קמרון הפרחים ה...
אל הספר