דיוקנאות 61 "כל הכוח", אומר תוקידידס . והנה, אחד האפיונים המהותיים של הפרוזה של קנז מבחינה סגנונית הוא ההימנעות מלהפעיל את כל הכוח . היא נמנעת . לא רוצָה . ממאנת . אין זה אומר שהיא בהכרח "רזה", לפי החלוקה המפלגתית המקובלת של הפרוזה ל"רזה" ול"שמנה" ( לא נכון להגיד על המינגוויי, למשל, שהוא נמנע מלהפעיל את כל הכוח למרות שהוא נמנה עם הרזים . להפך ) . אין זה אומר גם שהקורא איננו חש בעת הקריאה בהקרנה החזקה של הפוטנציאל האצור הזה של "כל הכוח" . אבל היד הכותבת של קנז מסרבת, נוצרת את נִשקה מסיבות אסתטיות שהן גם אתיות, דווקא משום שהיא אומדת היטב את התוצאות של "כל הכוח" הזה . דווקא משום שהוא ניתן בידה . נדמה שקנז, העֵר היטב והמודע היטב לעניין הכוח ו"כל הכוח", מקיים אִתו משא ומתן . בוחן אותו . מסרב לקבל את מלוא הפעלתו ככורח "טבעי" . כמה מעניין להיווכח שדווקא הסגנון הזה, הנמנע ביודעין מהפעלת "כל הכוח" כ"כורח של הטבע", כפי שאומר תוקידידס, שדווקא היד הכותבת הזאת, עסוקים כמעט תמיד במה שקוראים "יחסי הכוח בין בני אדם" . אין כמעט טקסט של קנז שאינו מתהפנט ומהפנט באמצעות הבחינה וההסתכלות ביחסי הכוח בין בני...
אל הספר