רונית מטלון 58 היא האדם שהכי חשתי לידו ובמחיצתו את המבוכה של ה"יותר מדי", את הבושה על היותך לבוש בעוד שהיא מעורטלת באיזה אופן, בלי עור . לא בוחרים להיות בלי עור, מוטלים לזה . אבל הרגע המדהים בשירתה של דליה ( אחד מהם ) היה זה שבו לקחה את ה"בלי עור" והפכה אותו לאתיקה, לאמת מידה מוסרית . נחקקה בזיכרוני רשימה קצרה שכתבה בשם "יפי-הנפש ואנשי-החיל" . אנשי-החיל, היא אומרת שם, תמיד יציבו איזה מרחק נפשי ביניהם לבין העני, השיכור המתבוסס בקיאו, המשוגע או הפליט . תמיד יגידו : אינני הוא, או "לי זה לא יקרה" . ה"אינני הוא" הזה, אותה דחייה של המוקצה, איננה אפשרית עבור יפה-הנפש ; הוא אינו יכול לשים "פדות" ( כמעט רק דליה יכולה להניח את המילה "פדות" באופן הטבעי והאינטימי הזה ) בינו לבין העני, השיכור או המגורש . יפה-הנפש יודע : הרי רק הודות לאיזו מקריות נעלמה, נס או חסדי שמים, הוא איננו "שם", על המדרכה . זה לב העניין אצל דליה, בעינַי : לא רק שלא היה לה עור ( "פדות" ) , היא גם סירבה באופן עמוק לעטות עור, להציב עור בינה לבין הזולת . האידיאולוגיה לא היתה עור . הציונות לא היתה עור . החשבון עם הציונות לא היה עו...
אל הספר