בזכוכית מגדלת 53 הוא חזר לתוך המסעדה והתיישב במקומו [ . . . ] שוב הביט הילד בתיק שהופקד קודם להשגיח עליו . ומה אם ייעלם התיק פתאום ? בלי שירגישו, יעבור לידם מישהו [ . . . ] יחטוף את התיק, יחמוק החוצה וייעלם . הסיפור כולו נארג, כך נדמה, סביב החפץ הזה, התיק השחור . ממש כאילו שרטט הארכיטקט את תכנית הדירה כולה בכפוף למציאותו של ארון גדול, חתום, שאין להזיזו, המכתיב את כל היחסים בחלל . בדיוק במובן זה, לפנינו לא סיפור על נפשות פועלות שיש להן תיק שחור אלא סיפור על תיק שחור שיש לו נפשות פועלות ! העוצמה של התיק השחור כאן, בתור חפץ שגם כולא בתוכו את החרדה והמועקה בסיפור וגם מקרין אותן החוצה, היא לא רק עוצמה פסיכולוגית . יש לה כוח מאגי : התיק השחור החתום והמלא עד להתפקע הוא כמעט חפץ של קדושה מבחינת יחס היראה שיש לילד כלפיו . הילד עומד מולו לא רק עם הסקרנות כלפי חידה בלשית המבקשת פתרון במציאות אלא גם עם הבעתה והיראה של מי שלא רוצה לדעת, שירא לדעת את הסוד . מה שיש בתיק הזה הוא מה שיהושע קנז מכנה לא פעם "המראה האסור" . וצריך בכל זאת לשמור עליו, למרות שלא יודעים את זהותו ; להשגיח שלא ייעלם או ייחטף . ...
אל הספר