רונית מטלון 48 הקורא ברצינות בשיר זה ( כפי שראוי לקרוא את המשורר החכם והנפלא הזה, ובעצם שירה בכלל ) , כלומר הקורא בו כשורת טענות מסוימות על העולם שיש להן ערך אמת או שקר, ולא, כפי שקורה לעתים עם שירה, כמקבץ של מילים יפות ודקורטיביות הבונות פוחלץ, עומד כאן נבוך, אם לא מוקנט לגמרי . וכי איך אפשר לבלוע את מה שכותבת אירנה בגיל שמונים, לפי מילוש, בתור עדות ולֶקח כאחת של ניסיון חיים, ש"לֹא הָיוּלִי לֹא זְמַן וְלֹא חֵשֶׁק לְעָגְמוֹת נֶפֶשׁ" ? האם באמת נחוצים להן לעוגמות הנפש, יהיו אשר יהיו, "זמן" או "חשק", כאילו היעדר הזמן והיעדר החשק עצמם אינם עוגמת נפש מחוזית ממש ? ואיך יכול מישהו, אירנה למשל, להציג את עצמו כבעל הבית המוחלט, האדנותי, של עוגמות הנפש שלו, שלא מתוך גנדרנות עצומה או היבריס עצום ? דבר אחד ברור עושה האמירה שמילוש מביא כאן בתור מופת : בעל כורחה היא מקטינה את הקורא שלה — הקורא בן הזמן, צריך להוסיף — שיש גם יש לו עוגמות נפש הפוצחות בכל מיני מתקפות בלי החלטה ממשלתית מסודרת . אבל יש גם צבע אחר בקובייה הזאת שהיא האמירה של אירנה, כשמסובבים אותה מעט מול האור ובאלכסון : ההתרסה הגלויה ואפיל...
אל הספר