בזכוכית מגדלת 45 הצער הראשון אם כי השולי העולה מקטע זה הוא קודם כול צער דקורטיבי : היעלמותן הכמעט מוחלטת ממציאות חיינו של מפות השולחן הארוכות והנדיבות הנוגעות ברצפה, ולעתים אף מוטלות עליה ברפיון מעולף, כמו האהובה . וכי איך אפשר לתאר סצנה כזו מתרחשת באולמי ארגמן, למשל, שבהם שולי מפת השולחן בקושי מספיקים כדי למרק את המשקפיים, ואם במקרה נאלץ הסועד לרכון מתחת לשולחן כדי לאסוף אותם, הוא עלול לפגוש שם את כתבו של ערוץ הטלוויזיה המקומית בכבלים ? היבט רב-משמעות של רוח המאה התשע עשרה הלוא מצוי שם מתחת לשולחן של אוקטב ואהובתו, באותה מנהרה ארוכה ואפלולית של רגליים וכפות רגליים שבה אוהבים לשוטט כלבים או ילדים, במסתורין המתרחש בפומבי והוא עדיין מסתורין, במתח הארוטי שבין הנראות לאי-נראות . הדבר הלוכד את העין בסצנת-המפתח הזאת ברומן הוא שאוקטב מגלה את גילויו המרעיש על האהבה שאיננה אהבה, על הבגידה, על העיוורון ועל "החיים", בעצם, רק בשעה שהוא נסוג לעמדה רגרסיבית, לנקודת תצפית של ילד המציץ למנהרה החשוכה מתחת לשולחן, אל הסודות של "הגדולים" . רגע הגילוי הזה עבורו הוא רגע של קריסה מוחלטת המלווה את הרומן כולו...
אל הספר