רונית מטלון 42 נאסימה הופתעה כל-כך שהספיקה רק לחייך קלות וחשה כיצד מבעיר דמה את לחייה ואת צווארה . מבטו של מוגואר היה מין חבל מתוח שריטט עד חדרי לִבה . שנייה לאחר מכן נפתחה דלת המכונית האפורה ונאסימה ראתה בחטף את אשתו [ . . . ] חואן מוגואר התיישב במושב האחורי, שב וסגר את הדלת בעלת השמשה הכהה והאנשים שישבו ליד השולחנות מחאו כפיים בהתפעלות מלאת תום, כאילו היתה זו סצינה בסרט המתרחש מול עיניהם . זה היה מגוחך ונאסימה נמלאה בושה [ . . . ] כך, כמעט בנשימה אחת, מביא לה קלזיו ביחד את המרומם ואת המגוחך, את הגרנדיוזיות הקולנועית המרגשת של כניסתו המפוארת של הקפטן מוגואר לאלגנטיות האפורה של המכונית ואת מבטה המבויש של נאסימה המבדל את עצמו מהקהל הצוהל בבית הקפה ומכיר באבסורדיות ובגיחוך של כל זה . ומתעוררת השאלה הבלתי לגיטימית אך המאוד מתבקשת : האם "בצדק" מתביישת הנערה נאסימה במחיאות הכפיים האלה של הקהל ? בעצם, על מה ולכבוד מה מוחאים שם כפיים ? דומה שיש כמה הבדלים עקרוניים בין מחיאות הכפיים של יושבי בית הקפה בעיר הנמל שטופת השמש אצל לה קלזיו לבין אלה של נוסעי אל-על בשעת הנחיתה . הטקסט המובלע במחיאות ה...
אל הספר