בזכוכית מגדלת 39 חלפו ארבע מאות שנים נוספות ואמרתי בלִבי : כל מי שיושיעֵני אמלא בעבורו שלוש משאלות ! [ . . . ] נמלאתי כעס גדול ואמרתי בלִבי : כל מי שיושיעֵני עתה, אהרגנו ואניח לו לבחור את הדרך שבה ימות . והנה הושעתני ואני מניח לך לבחור את הדרך שבה תמות . חרונו של העפרית הוא כנראה חרונם הנורא של הנעלבים . זה משהו שסיפורי אלף לילה ולילה משננים באוזנינו שוב ושוב בגרסאות שונות : להיזהר מחרונם הסופני של הנעלבים . אבל ממה בדיוק נעלב העפרית, שמאות בשנים דיבר רק עם עצמו בתוך הכד, מנהל איזה דיון אינסופי בבית המשפט הפנימי שלו ? מה שנתפס אצל העפרית, במבט שטחי, כדחף רצחני גחמני כלפי מושיעו, דחף משולל סיבתיות ועקיבות מוסרית, הוא לאמיתו של דבר שיקול בעל היגיון פנימי מוצק . היגיון זה הוא בדיוק הגיונה הפנימי של הציפייה בתור מצב תודעתי ופיסי שהפסיביות האלימה שבו, תחושת האין אונים וההילכדות בתוך משהו, כד למשל, מעירות לא פחות מאשר את הדחף הטרוריסטי . העפרית מתאר בישירות ילדותית, מכמירת לב, את השלבים השונים במצב הציפייה שלו על פני מישור הזמן, את ההולכה הפנימית לעבר הקריסה המוחלטת : במאות השנים הראשונות לכ...
אל הספר