בזכוכית מגדלת 33 לצלם אותן [ . . . ] וסילייבה ישבה באמצע, ויד אחת שלה מונחת על שכמה של ליוּדמילה היושבת סמוך לה, ודיברה בקול מתון וחרישי, כאילו בינה לבין עצמה . השיחות האלה מתוך בטלה הלמו את השעה השקטה, את החדר השרוי בנעימות החגיגה . . . אם נחוצה הוכחה כלשהי לממזריות של העין הצילומית של אלישבע ( אותו "צלם בלתי נראה" ) הרי היא טמונה כל-כולה באופן ההעמדה של ארבע הגרציות הספרותיות האלה העוטות מחלצות, מצופפות על הספה הקטנה זו לצד זו, כמו נוסעות על הספסל האחורי באוטובוס . צורת הישיבה הזאת, כמעט מיותר להגיד, מכתיבה יחסים אחרים לגמרי בחלל החדר : אין בה קשר עין בין המשוחחים או שליטה באמצעות המבט על מהלך השיחה אבל יש בה, לעומת זאת, קרבה רבה וחיכוך של גוף בגוף . הישיבה ביחד ובצפיפות על הספה הקטנה היא אפוא הצהרה על אמון הדדי, שמחליקים לתוכה בטבעיות מוחלטת . קשה להחמיץ, יחד עם זה, את התקרית הארכיטקטונית המצערת אך המעניינת עד מאוד שמתחוללת בסצנת ההצטופפות על הספה הקטנה, בעוד החדר כולו מלא "פינות קטנות" ושפע מקומות ישיבה . זהו בדיוק הרגע הכאוב והמוכר ללא מעט ארכיטקטים שבו מפרש הציבור את החלל באורח ש...
אל הספר