רונית מטלון 30 אין איש אשם, אבל גדול אסוני מאסונו של איוב . לו היתה שאלת הצדיק והרשע . לי אין כל שאלות . רק לבי צועק ולא יחדל : אורי ! אורי ! ולמה ? לאיזו תכלית ? למה לו לשׂבוֹע ממרורים ולהיות ילד צועני בעיר נוכריה, בשעה שהיה יכול להריץ גלגלים בנחלת-בנימין ולהיות איש ככל האנשים ? וגם אמו — הן רע לה בווינא . למה לא תוכל לשכור פה חדר ולחיות פה ? למה לה לשבת שם ? [ . . . ] האם כרך אומלל זה הוא מקום מושב לילדים ? וילד בן שש עם עצבים דקים — הצריך הוא להתאמצויות כאלה ? [ . . . ] ידידי ! אני הולך וכלה . זהו כל מה שאני יכול להגיד לך [ . . . ] מה לי לעשות ! ברנר לא הגזים הרבה בדבריו על התמונה הנפשית שלו . הוא היה הרוס לגמרי מהפרידה הכפויה מהילד, ובכל זאת טמונים במכתב המיוסר והמייסר הזה כמה וכמה "אף על פי כן" קטנים ובינוניים, שהראשון שבהם, מה לעשות, הוא לגמרי קומי . הלוא אי אפשר שלא להתגלגל מצחוק למקרא התיאור ההיסטרי של בנו, המבלה בנועם ובבִטחה עם אִמו בווינה, כ"ילד צועני בעיר נוכריה, בשעה שהיה יכול להריץ גלגלים בנחלת-בנימין [ . . . ] " ! כוח הדמיון של ברנר, שלא הושבת כלל ועיקר בגלל הדיכאון, ואו...
אל הספר