בזכוכית מגדלת 27 אדלר הרגיש את עצמו לפתע מוצף כולו נחשול של נעימוּת . הציץ על רחל פורטוגל שלידו, שפיה המלא, הגדול והקפריזי בפנים הסגלגלים ודֵהֵי-הגוון, חייך עכשיו חיוך שָׁלֵו נשכח של תינוק, ואמר : — וכי אין זה משונה, פרויליין פורטוגל, שעשית דרך רחוקה כל-כך, מהודו עד עמק אלבנו, אולי רק בכדי לשבת עמי עכשיו על ספסל זה ? ! — מהודו, לא מהמבורג ? — הצטחקה הנערה . — לא . רק דרך המבורג . מסביבות בומביי . . . שעון המגדל השמיע מרחוק שתים-עשרה — צריך היה לחזור . מה מחולל את אותו "נחשול של נעימות" שמציף את אדלר לפתע, בלי שיתכונן ? חום כנראה . חום אנושי הנודף מנוכחותה של רחל פורטוגל ואיננו שם נרדף ל"נחמדות" או "התנחמדות" אלא לדינמיות של הוויה אותנטית החיה את סתירותיה הפנימיות, שהיא-היא רחל פורטוגל . בנובלת-המחלה של פוגל כולם עסוקים בשמש ובחום : השמש היא המרשם שרושמים הרופאים ומשאת הנפש של החולים, שמשתוקקים לצרוך אותה . אולם בנובלה יש רק רטוריקה של שמש ואין שמש מחממת באמת, לא פיסית ולא מטאפורית . משהו נותר דלוח בעולם ובנפש פנימה, על סף הקור . רגע המפגש של אדלר עם רחל פורטוגל, אותו "נחשול נעימות", הו...
אל הספר