בזכוכית מגדלת 23 אלה הפנים שלי [ . . . ] במראה מאחורי הכתף של סוזן — הפנים האלה הם פנַי . אך אני אתכופף מאחוריה להסתיר אותן, כי אינני כאן . אין לי פנים . לאחרות יש פנים [ . . . ] העולם שלהן הוא העולם האמיתי [ . . . ] הן אומרות "כן", הן אומרות "לא" : ואילו אני משתנה ומתחלפת, ואפשר לראות את תוכי בן רגע . כשהן פוגשות משרתת היא מביטה בהן בלי לצחוק . אבל עלי היא צוחקת . הן יודעות מה לומר כשפונים אליהן . הן צוחקות באמת ; הן מתרגזות באמת ; ואילו אני צריכה קודם להביט ולעשות מה שעושים אחרים לאחר מעשה . איזו תובנה מחרידה ונוקבת יש כאן לווירג'יניה וולף על רגע ההתגלות של הזהות האמיתית, התגלות ה"אני", כשפניה של רודה משתקפות במקרה במראָה מאחורי הכתף של סוזן ! מי לא חווה אי פעם את תחושת ההלם המוחלט כשגילה לפתע, להרף עין ובמקרה, את דמותו מבליחה אליו מחלון ראווה בעודו צועד ברחוב או תוקפת אותו פתאום בלי הכנה כשהיא משתקפת אליו ממראָה שלא הבחין בה ולא נערך לקראתה ? מה שמטלטל כל כך ואפילו מזעזע בהרף הרגע הזה של ההשתקפות המקרית של דמותנו במראה איננו קשור לעובדה המגושמת שלפתע אנחנו נראים לעצמנו פחות יפים או ...
אל הספר