רונית מטלון 20 לפנות בוקר ולהרהר באהבה באופן פאתטי . "צריך לבחור : או שזה נמשך או שזה בוער . הדרמה היא שזה לא יכול להימשך ולבעור בעת ובעונה אחת ! " הדיוקן של קאמי שמעמידה כאן דה-בובואר הוא מוגזם ואכן "פאתטי", כלשונה : לשבת על מדרכה מושלגת בשתיים לפנות בוקר, עם כל המצוקה הכרוכה בישיבה הזאת, ולא לדקה או שתיים ( הנאום של קאמי על האהבה ועל כך שצריך לכתוב את האמת בוודאי ארך לפחות עשרים דקות ! ) — דבר זה מצריך מידה ניכרת של תיאטרליות אדולסצנטית מצד קאמי, או, לפחות, כמות של אלכוהול שעברה את סף הספיגה . אבל מתעוררת השאלה : היכן היתה היא, דה-בובואר, בזמן שקאמי נאם על המדרכה המושלגת ? איפה בדיוק היא מיקמה את עצמה בסיטואציה ? האם ישבה לצִדו על המדרכה ולקחה בעצם חלק בתיאטרון הווידוי של האלכוהול, או להפך, עמדה מעל ראשו וצפתה בו כמו איזה פקח של עיריית פריז שעומד לרשום דו"ח ? המיקום המטושטש של דה-בובואר בסצנת המדרכה הוא בעצם מיקומה המטושטש, מרוב מפוּתלוּת וכוונות סותרות ומניעים מנוגדים, בסיפור בכלל ! הלוא סיפור המדרכה מסופר על ידה למען ובעד סארטר, שרחש בוז לגלוריפיקציה העצמית של קאמי ול"התחסדות" שלו,...
אל הספר