רונית מטלון 8 כי זה בעצם אחד התפקידים החשובים של הספרות, אם אכן יש לה תפקיד : להזעיק אליה את כל בנות הדוד שבעולם, באשר הן, אלה שהסופר מכיר ואלה שהוא לא מכיר או יכיר בעתיד, לטפל בהן יפה ולגרום להן להרגיש בבית בתוך החלל של הרומן . דברַי, אם כך, מופנים לבת דודה, מוקדשים לבת דודה ונושאים עיניים לבת דודה . בת דודה יקרה, אחד מידידַי הסופרים מספר שכאשר ספר שלו זוכה לביקורת רעה בעיתון הוא מפתח תגובה שמסתמנת בשלושה שלבים : בשלב הראשון הוא שונא את המבקר ורוצה להרעיל אותו . בשלב השני מצלצלים החברים לנחם, וכולם, כולל הסופר, סבורים שהמבקר אידיוט ולא מבין כלום . בשלב השלישי הוא מתעורר בלילה חרד ושטוף זיעה קרה : "ומה אם הוא, המבקר, צודק ? " אני מספרת לך את האנקדוטה הזאת, בת דודה יקרה, כדי להגיד לך שהשלב השלישי הוא השלב המדויק והנכון . לא זה ש"המבקר צודק" הוא הנכון, אלא החוויה העומדת מאחורי החשש הילדותי ש"המבקר צודק" . לחוויה זו של סופרים כלפי יצירתם, כלפי עצמם, כלפי קהל קוראיהם לפעמים, הייתי רוצה לקרוא כאן "עמדה של תבוסה", של ידיים ריקות . לא, לא, אל תזקפי את גבותייך בתימהון למשמע המילה התבוסתנית "תב...
אל הספר