הקול האורפיאי 179 באי-סדר, במחיקת הגבול בין עיקר לטפל, בהרפיית המתח ההיררכי, בהורדת הרף של הסלקציה הסגנונית והמבנית, ובלבד שתוכל לעמוד בנאמנותה לתפיסת המציאות שלה . הדרמה של העימות המגדרי מתרחשת, אפוא, בשיר זה ( כמו בשירים רבים אחרים של רחל חלפי ) לא במסגרת הזירה הארוטית או זירת הזוגיות המשפחתית או זירת הלא-מודע הנשי ; והיא אינה עוסקת לא באהבת תפוח הזהב לאוכלהו ולא בתת הכרה נפתחת כמו מניפה או בעדיפות הרגישות הנשית הפתוחה אל לב הקיץ לב האור על המרובעות הגברית הממוקדת במשחקי שליטה וכוח . זוהי דרמה המתרחשת ב"התפרשׂוּת" של "מְנִיפַת-ענקים" של חושים, ותמונות קונקרטיות ( אגב, הזיקה לתמונת המניפה הנפרשת הופיעה פעמים אחדות בשירתה של רחל חלפי קודם שנעשתה מרכזית בשירתה של יונה וולך ) , אבל על רמה גבוהה של הפשטה והמשגה ; וגיבוריה אינם הגבר והאישה, אף לא אלו הארכיטיפיים, אלא המוח, כל מוח ( לרבות מוחה ה"גברי" של האישה ) , והתודעה ( לרבות תודעתו ה"נשית" של הגבר ) . עניינה אינו מלחמת המינים אלא המאבק כנגד הפאניקה המריצה את כולנו להיאחז "בקרנות המילים" והמושגים המסדירים והממיינים ; פאניקה התוקפת גברים...
אל הספר