הקול האורפיאי 11 מה גם שלפתע, ללא כל אזהרה או הקדמה, אחזה בי בת-מרים בשתי ידיה, הִטתה אותי לעבר האור ואמרה : "נתן ( מלעיל ) אומר עליו שהוא 'עילוי' ( מלעיל ) , ובאמת יש לו פנים של בחור ישיבה ועיניים של יהודי מן העיירה . נכון ? ! " . השאלה הופנתה אל מריסה, שהגיבה עליה בחיוב תקיף שמתוך צחוק מתאפק, ואחר כך הוסיפה : "תעזבי אותו, אמא . את לא רואה שהוא כמעט מתעלף ? " . אבל בת-מרים לא "עזבה" אותי . בעודה אוחזת בידי בכוח מפתיע ( עכשיו כבר הסתמן לעינַי גופה הדק, השביר כביכול ) הודיעה לי, שאינני צריך לראות בעניין בן העיירה ובחור הישיבה פחיתות כבוד לעצמי ( באותם ימים של סלידה מכל דבר "גלותי" זה לא היה מובן מאליו ) . אף היא עצמה, אמרה, הִנה בת כפר, ויהודֵי עיירה לא היו מעולם בבחינת "מוקצה" בבית אביה ; ועיניים של יהודי בוודאי ובוודאי שאינן דבר של מה בכך . עמדתי מבולבל, נבוך וקצת נעלב בעוד אני אחוז בידיה של המשוררת וקולט בעיקר את רושם הסיגוף והחומרה שבפניה, מעשה ידי פסל גוֹתי, ובגופה עוטה השחורים . עם זאת הבחנתי גם בגמישות ובדריכות של ישיבתה ושל אחיזתה . איזו ישות חיונית וחריפה עמדה לפנַי ישירות, חוס...
אל הספר