לתת צלקת בעולם: פצע שהגליד ולא הגליד - על שירתו של ארז ביטון

דוקים׀ 187 ואחרים, הוא אכן הכניס לשירה הזאת אלמנט חדש, שחשיבותו הסוציולוגית והספרותית הייתה רבה . אם במיטב שירת המשוררים ה"מזרחיים" בני הזמן ניכרה המזרחיות בעיקר ברקע הנסיונות האישיים שמצאו את ביטויָם בשירים, ניסה ביטון, ובמידה מסוימת אף הצליח, ליצור "קורפוס" מרוקאי הממצה או לפחות מצביע על חייה של עדה שלמה, והמשרטט את קווי האופי הקולקטיביים שלה באמצעות החייאה של הווי והעלאה של דמויות, שנסיון חייהן משקף את הפיזיונומיה של העדה בכללותה . הוא גם ניסה לחדור לשורשי התרבות העדתית, ללשונותיה, לאגדותיה ואף לתרבות השירית- הפייטנית שקיימה עדה זו במשך הדורות ובה המשיכה את המסורת השירית האנדלוסית המפוארת של ימי הביניים המאוחרים . הוא היה כמדומה הראשון שניסה לקשור את עצמו ואת שירתו באישיותו ובפיוטו של גדול הפייטנים הצפון אפריקאיים, ר' דוד בוזגלו . בכל אלה ניסה להעניק לספרות העברית שאינה ממקור אשכנזי משהו מעין נדבך-יסוד שתמך בבניין הספרות העברית המזרח אירופאית : ההנחה שהספרות, ביקורתית ומהפכנית ככל שתהיה, עוסקת בהוויית- עם גדולה ועתירת חיים . הרי אותה ספרות עסקה אולי למעלה מן המידה בהווי, בחיי בית הכ...  אל הספר
אפיק