גיצים בוערים — בשירה ומעבר לה - על שירתה של לאה אַיָּלון

631׀ דן מירון 45 האוויר המתואר באחד השירים כאילו הוא "שָׁטוּחַכְּדַג פִילֶה מְרֻדָּד" . כשהן מציגות לראווה מלאה כל אינסטינקט וכל "תסביך", הן מבטלות לחלוטין את הסודיות של אי-מוּדעוּתן, שמות ללעג את "העַמקוּת" של הדיאגנוזה הפסיכולוגית והפסיכיאטרית, המתיימרת לשלוף את שורשיהן מן הלא-מודע . בכלל מציגה אילון את הפסיכיאטריה, ועל כל פנים את הפסיכיאטרים, באור מבַזה . אלה הם, לדבריה, גברים שעל דרך הסינֶקדוכה מייצגים אותם מכנסי הצמר היקרים והמהודרים שבהם הם מכסים את רגליהם עד שהם מגיעים לחוף ים או אגם, 46 ושם הם חושפים את איברם ומאוננים בקשת אל תוך המים . המטאפורה הגסה, המתרכזת בכוונה בפלג הגוף התחתון, באה להבחין בין היומרה הלמדנית והתרבותית של המקצוע ובין האמת היִצרית הפשוטה המסתתרת מאחוריה : הפסיכיאטרים אינם גברים בוגרים בעלי תשוקות שמתאימות לגילם, אלא הם בעצם נערים שמוציאים את זרעם ( הדיבורים המלומדים שלהם ) לבטלה . מכל מקום, איש מהם לא יספר לאילון על חסך יצרי או על עודף ליבּידינלי שעליו היא אינה יודעת ושעל קיומו היא עצמה אינה מכריזה בריש גלי . מן הבחינה הזאת שירתה של אילון היא היפוכהּשל שירה ...  אל הספר